sexuality

עוד לא סיפרתי לך על פאריז

זה אף פעם לא נראה הרגע הנכון, וחוץ מזה לפאריז לא מתאימים נרטיבים. לו הייתי יכולה, את פאריז הייתי מספרת בתמונות סטילס עם פוקוס תמוה, למשל על העקבים הדקיקים שלי שהיו נתפסים בין החריצים ברחוב קנקמפואה, או הקורנפלקס הנטוש שארח לי חברה בלילה הראשון בדירה אחת שבה היו ולא היו יותר עלילות משתוכל להכיל, או הזיתים הנעלמים והבוטנים הנמצאים, על קליפותיהם, והשכן שרק בשבילו ניגנתי בפסנתר כל לילה, בעיקר דביוסי, ושהיה תמיד מקשיב, או לפחות נמצא.

אבל זה לא זה. זה לא. לא נראה לי שאני מצליחה לעצור בשבילך - זה מצריך עצירה מלאה - ולחלץ את החיים מהזיכרון שנראה לא פחות פיקטיבי מ״נקסוס״ או ״פלקסוס״, או מה שזה לא היה שגרר אותי למקום הזה. מדים. לבשתי בפאריז מדים. מה יותר אבסורדי מזה. אבל עישנתי. עישנתי הרבה ויפה ועם קפה אלונז׳ה. 

והיה בוקר אחד, אני חושבת שזה היה 5:30 או 6:00. ברחתי מהבית של עצמי אחרי לילה שארך יומיים לפחות. האור, כמעט ולא האמנתי שזרח בסוף. ירדתי לסן ז׳רמן וחציתי את המים כאילו כלום, כאילו זו פסיעה באלנבי (ויושבי פאריז יודעים - אי אפשר לחצות גשר ללא ההשהייה המוסווית, המבט המצועף). אבל הגשר לא זכור לי מאותו הבוקר. רק זכורה לי הזוית שבה פגעה השמש בתקליטור שתלתה אישה אלמונית - שלא נראה היה שמעולם ישנה או לא הייתה אלמונית - על אחד העצים בכיכר. והיא הביטה בעצמה דרכו, מרוצה, מהופנטת, מורחת עוד שכבה של אודם. ואני וגופי עדים. 

והיה רמי (זה מלרע, אנחנו בצרפת עדיין). הוא היה פסנתרן גאון. או אולי היה פשוט גאון. אני זוכרת לילות שהוא היה מנגן שעות, והייתי משתרעת על המיטה שלו וממתינה בסבלנות שיגמור. גם בתא הקולי שלי היה מנגן. מעולם אף מילה. ואז היה סוגר את הפסנתר ומוריד לי את הבגדים. הוא נתן לי פעם קלטת, כזו ששמים בטייפ, זה בימים שעוד לא היה גאון. אני זוכרת מנגינה אחת שהייתי יכולה לזמזם לך כאן ועכשיו למרות שזה היה לפני 10 שנים ושזה היה מאולתר ומבולגן ואולי בכלל לא היה. לפעמים אני מאמינה בעמקי נשמתי שאם הייתי יכולה לשמוע את המנגינה הזאת עוד פעם אחת זה היה משנה הכל.

אף פעם לא הבנתי דברים אבודים.

מדרגות

 אני נכנסת למחילות התת קרקעיות, הריח המוכר של מתיקות של לכלוך מהול באוויר החם היוצא מהפתחים, והכרזות החדשות מסוידות היטב לדפנות המעברים: סוף עונה בחנויות, חבילות נופש במחיר מבצע, פסטיבל ג'אז קרב ובא... וההליכה לא נפסקת, תחושה החמצה ממנה יש להמנע. ורצים וכבר אינם חושבים על ימין ועל שמאל, זוכרים עד כמה מטעים הסימונים, עולים ויורדים, עייפים ונחושים. פנים לבנים, שקופים, גוף מתחנן למעידה קלה, להתקלות בלתי צפויה, סיבה לחיוך ביישן. וקר, ואיש איש מתכנס במעילו, יושב שפוף וקהה; ופניו החיוורים בלבד היו עשויים להעיד על הרהורים ברומו של עולם. ואולי כך זכה העם הצרפתי לשמו, להילת תרבותו - רכבות תחתיות ושמיים עצובים.

זהו שירה של העיר שלי. העיר האפורה, המסכנה, הקשה, הסובלת פצעי התבגרות וכאבי זקנה, המסרבת לחדול מלהביט לאחור, והמלח בדמעותיה, והמוות בעורקיה. ולעתים נראה כי אינה יודעת כיצד לחיות לצד יופיה, כבושה בקסמה, ואתה נושם אותה, מועד בזרועותיה, צולל אל ייאושה (או טובע).

ובקומה הרביעית אני יושבת באמצע הלילה, והרחוב מסרב לנוח. תערובת קולות וזמזום תעבורת מכוניות, ורוח קרירה חודרת ומרעידה וילון כחול, כבד ומחוספס, עייף מחורף ארוך. ואני מתגעגעת לעבר שמעולם לא היה לי. ולפעמים נדמה לי, כן נדמה לי, שהחיים האלה היו יכולים להיות שלי.

(ואני יודעת, אני יודעת, אני יודעת... היכן לבי נמצא. לא שאין ביכולתי להרגיש; אינני מסוגלת להוסיף ולהרגיש... והם תמיד מופתעים, כאילו שהחיים בקומה הרביעית מצביעים על היותי חסרת יצרים. אלוהים יודע, יש לי יצרים, והם בועטים בבטן ודופקים בראש, מכאיבים בשיניים וצובטים בריאות. איך אהבתי לשמוע את הנשימות שלי, הקצובות, כשהוא חסם לי את דרכי הנשימה. רציתי עוד, שייגע בי עוד, בגוף הזה, שייגע, ואז הוא ידע, הגוף הזה, שהוא קיים למרות הכל.)