reflections

עוד לא סיפרתי לך על פאריז

זה אף פעם לא נראה הרגע הנכון, וחוץ מזה לפאריז לא מתאימים נרטיבים. לו הייתי יכולה, את פאריז הייתי מספרת בתמונות סטילס עם פוקוס תמוה, למשל על העקבים הדקיקים שלי שהיו נתפסים בין החריצים ברחוב קנקמפואה, או הקורנפלקס הנטוש שארח לי חברה בלילה הראשון בדירה אחת שבה היו ולא היו יותר עלילות משתוכל להכיל, או הזיתים הנעלמים והבוטנים הנמצאים, על קליפותיהם, והשכן שרק בשבילו ניגנתי בפסנתר כל לילה, בעיקר דביוסי, ושהיה תמיד מקשיב, או לפחות נמצא.

אבל זה לא זה. זה לא. לא נראה לי שאני מצליחה לעצור בשבילך - זה מצריך עצירה מלאה - ולחלץ את החיים מהזיכרון שנראה לא פחות פיקטיבי מ״נקסוס״ או ״פלקסוס״, או מה שזה לא היה שגרר אותי למקום הזה. מדים. לבשתי בפאריז מדים. מה יותר אבסורדי מזה. אבל עישנתי. עישנתי הרבה ויפה ועם קפה אלונז׳ה. 

והיה בוקר אחד, אני חושבת שזה היה 5:30 או 6:00. ברחתי מהבית של עצמי אחרי לילה שארך יומיים לפחות. האור, כמעט ולא האמנתי שזרח בסוף. ירדתי לסן ז׳רמן וחציתי את המים כאילו כלום, כאילו זו פסיעה באלנבי (ויושבי פאריז יודעים - אי אפשר לחצות גשר ללא ההשהייה המוסווית, המבט המצועף). אבל הגשר לא זכור לי מאותו הבוקר. רק זכורה לי הזוית שבה פגעה השמש בתקליטור שתלתה אישה אלמונית - שלא נראה היה שמעולם ישנה או לא הייתה אלמונית - על אחד העצים בכיכר. והיא הביטה בעצמה דרכו, מרוצה, מהופנטת, מורחת עוד שכבה של אודם. ואני וגופי עדים. 

והיה רמי (זה מלרע, אנחנו בצרפת עדיין). הוא היה פסנתרן גאון. או אולי היה פשוט גאון. אני זוכרת לילות שהוא היה מנגן שעות, והייתי משתרעת על המיטה שלו וממתינה בסבלנות שיגמור. גם בתא הקולי שלי היה מנגן. מעולם אף מילה. ואז היה סוגר את הפסנתר ומוריד לי את הבגדים. הוא נתן לי פעם קלטת, כזו ששמים בטייפ, זה בימים שעוד לא היה גאון. אני זוכרת מנגינה אחת שהייתי יכולה לזמזם לך כאן ועכשיו למרות שזה היה לפני 10 שנים ושזה היה מאולתר ומבולגן ואולי בכלל לא היה. לפעמים אני מאמינה בעמקי נשמתי שאם הייתי יכולה לשמוע את המנגינה הזאת עוד פעם אחת זה היה משנה הכל.

אף פעם לא הבנתי דברים אבודים.

The Gig

כואבת לי הבטן. היא כואבת כבר שנים. עד עכשיו כאבה בשקט לעצמה ונראה שנמאס לה. יש לי תחושה שכל זה עוד יכול להיגמר טוב. כמו בסרטים שהפסקתי לראות כי הכוכבים היום כבר צעירים ממני. אם הייתי נלחמת יותר, אולי פחות, היה יוצא משהו מכל הסיפור הזה. אז אני תקועה עם סרטי איכות. אני חושבת שאני חיה את חיי כמו חוט במחט - קדימה בסתר, אחורה בבעיטה, ופיצוי כפול על הפער; קדימה, אחורה, פיצוי. בזה נגמרת הידיעה שלי בתפירה. 

סוף סוף אני בצד השני. זה לקח רק 18 שנים לחזור ממת לחי. עכשיו אני מבינה למה כולם כל כך אימפוטנטים כשהם בסדר. 

יש לי תחושה שיום אחד אמות. נראה לי שהייתי יודעת את זה גם אם לא היו מספרים לי. זה לא מפסיק להעציב אותי אפילו לרגע אחד. פעם רופא שיניים חשב שיש לי פיגור שכלי, כי לא הבנתי אותו (הוא דיבר גרמנית) ובמקום להסביר חייכתי. חייכתי כמו מלאך שמסתכל על כמה שכל זה מוזר, או כאילו נכנסה בי רוח הרפאים של עצמי. מעמידה פנים שאני יודעת הכל. באמת יודעת. ושזה ממש לא מפריע להיות לא-מובנת. אולי אני יותר מוארת ממה שאני חושבת. (איזו אמירה פרדוקסלית. וההיפך מפרדוקסלית.) הנה הוא מרים גבה. המאמץ. פתח סוגריים

לאבא שלי כואב מאד. כשלמישהו כואב מאד הוא לא אומר ״כואב לי״; הוא אומר ״מתי?״.

אני משחזרת את הפגישה שלנו והכל מעלה עובש. אני מרגישה שאני כותבת כמו מישהו אחר. נקרא לזה הומאז׳. אני מתחילה להאמין בסוף והתחלה. הם מגבשים צורה אצלי בזמן האחרון. אולי בסוף אאמין בזמן, ואז אוציא ספר שנקרא: ״איך עשיתי זאת! ספר לחבריך״. אני מדמיינת שמראיינים אותי בטלויזיה ואני מתנהגת כמו ילדה מפגרת, עם החיוך המטופש, רק כדי להוכיח איזו נקודה. (המרדנות שלי היא שקט. וגם איזה קעקוע). כשהייתי בפאריז והכרתי שם מישהי רעה באמת, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אהפך למרירה, לא משנה כמה יהיה לי קשה. ולא הפכתי. להיפך. איזה מקור גאווה מטופש. ומי אמר שעצב זה בחירה יותר נאורה. סגור סוגריים

הביקור האחרון אצל אבא, קשה להסביר. אני מנסה לחבק אותו בכל כך הרבה דרכים אבל נשארת מסביב. ואז אני מנסה עוד פעם, קצת אח״כ. וכשזה לא עובד, אני מלטפת לו את השיער. זה דבר חדש. מלטפת ומתפעלת מהשיער הלבן היפה שלו. מנקה לו את הפה בפעם העשרת אלפים, כי זה גם קצת כמו חיבוק. אני יושבת קמוצה ומדודה ומתה להיות מישהי אחרת שמתנהגת כמו שצריך בסיטואציה כזאת. שמדברת בקול רם ונעים, שמחליטה מה קורה ומה לא קורה. אולי זה לא בדיוק זה, כי אני דווקא כן מדברת ומחליטה וכל זה, לפעמים. אבל זה הפה שלי שמנהל חיים משל עצמו, ושאר הגוף צוווח לאאאאאאאאאאאאאאאאאא מתוך שיתוק, הלם. ממש כמו עכשיו. אבל כל תינוק יודע שאין מספיק מקום בעולם לצווחה הזאת, וצריך הרבה ליטופים כדי לסכל את שחרורה.