nostaldia

גם עוד לא סיפרתי לך על שוודיה

זה היה מזמן. וזה גם לא היה חשוב. אני רק זוכרת שנורא רציתי כבר לנסוע, ואז נורא רציתי כבר לחזור. ואני גם זוכרת את הטיסה. עם איתי. ושהלב שלי דקר אותי חזק בפתאומיות בהמראה, והתביישתי לעשות ״איי״. זה כמו שהיה בבריכה, עוד יותר מזמן. הגעתי למים העמוקים והמים נכנסו לפתחים והרגשתי את עצמי טובעת. אבל המחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה שמביך לצעוק ״הצילו״. באמת, מי צועק הצילו? רק בסרטים. 

אני שונאת מים. 

כשקורה משהו נורא, זה לא נכון שפתאום נגלה לנו מה חשוב באמת. אנחנו פשוט רואים מה מטופש ומבינים שאין שום דבר אחר שאפשר להתעסק בו. פעם אחת בחיים ביליתי לילה שלם בלצעוק הצילו. זה כן קרה. אבל זו לו הייתה אני. אני התיישבתי על התקרה ובשקט רשמתי לי הערות.

הייתי חוזרת לסטוקהולם. היה בה משהו. למשל, היה בה מקום לשלושה אנשים לרוץ זה לצד זה ברחוב - לא כמו ריצה לאוטובוס. ממש ריצה, עם הידיים וההתנשפות. הרגשנו כמו בז׳יל וג׳ים, איתי יוגב ואני. חשבתי אז שמה ששידך בינינו היה בוודאי איזה סבל שנולדנו איתו, ואולי זה אפילו לא הסבל אלא כמה שרצינו לצאת ממנו. או העובדה שלא יכולנו לצאת ממנו, כי הוא היה גם כל כך יפה. יוגב פעם ניגש אליי בבסיס ושאל ״את מכירה את ׳הקלות הבלתי נסבלת של הקיום׳?״ וזהו. לחצנו ידיים ונסענו לשוודיה. זו כזאת הקלה כשלא צריך להשתמש במילים, או אולי רק חמש מילים.

מדרגות

 אני נכנסת למחילות התת קרקעיות, הריח המוכר של מתיקות של לכלוך מהול באוויר החם היוצא מהפתחים, והכרזות החדשות מסוידות היטב לדפנות המעברים: סוף עונה בחנויות, חבילות נופש במחיר מבצע, פסטיבל ג'אז קרב ובא... וההליכה לא נפסקת, תחושה החמצה ממנה יש להמנע. ורצים וכבר אינם חושבים על ימין ועל שמאל, זוכרים עד כמה מטעים הסימונים, עולים ויורדים, עייפים ונחושים. פנים לבנים, שקופים, גוף מתחנן למעידה קלה, להתקלות בלתי צפויה, סיבה לחיוך ביישן. וקר, ואיש איש מתכנס במעילו, יושב שפוף וקהה; ופניו החיוורים בלבד היו עשויים להעיד על הרהורים ברומו של עולם. ואולי כך זכה העם הצרפתי לשמו, להילת תרבותו - רכבות תחתיות ושמיים עצובים.

זהו שירה של העיר שלי. העיר האפורה, המסכנה, הקשה, הסובלת פצעי התבגרות וכאבי זקנה, המסרבת לחדול מלהביט לאחור, והמלח בדמעותיה, והמוות בעורקיה. ולעתים נראה כי אינה יודעת כיצד לחיות לצד יופיה, כבושה בקסמה, ואתה נושם אותה, מועד בזרועותיה, צולל אל ייאושה (או טובע).

ובקומה הרביעית אני יושבת באמצע הלילה, והרחוב מסרב לנוח. תערובת קולות וזמזום תעבורת מכוניות, ורוח קרירה חודרת ומרעידה וילון כחול, כבד ומחוספס, עייף מחורף ארוך. ואני מתגעגעת לעבר שמעולם לא היה לי. ולפעמים נדמה לי, כן נדמה לי, שהחיים האלה היו יכולים להיות שלי.

(ואני יודעת, אני יודעת, אני יודעת... היכן לבי נמצא. לא שאין ביכולתי להרגיש; אינני מסוגלת להוסיף ולהרגיש... והם תמיד מופתעים, כאילו שהחיים בקומה הרביעית מצביעים על היותי חסרת יצרים. אלוהים יודע, יש לי יצרים, והם בועטים בבטן ודופקים בראש, מכאיבים בשיניים וצובטים בריאות. איך אהבתי לשמוע את הנשימות שלי, הקצובות, כשהוא חסם לי את דרכי הנשימה. רציתי עוד, שייגע בי עוד, בגוף הזה, שייגע, ואז הוא ידע, הגוף הזה, שהוא קיים למרות הכל.)