misunderstood

I don't want to tell you a story

I have a problem with narratives. I don't believe in them. Don't find them interesting. To be perfectly honest, it's not that I haven't tried. But you just can't survive in this world without occasionally disguising your weaknesses as convictions. So there it is. I can't tell a story to save my life. It's true. You'll see. 

Not only that, but there's a little bit of contempt rising up in me whenever I observe a storyteller in the act. As I watch them speak, I can almost see them transform into a little spoiled brat with an oversized lollipop, running around with glazed eyes, contaminating the room with their careless stickiness. 

Maybe I should do poetry. People might be more forgiving about not understanding what the hell I'm trying to say when the understanding part is not officially required. Or maybe one day I'll just miraculously cease cherishing my narraphobia so dearly, and it'll naturally evaporate, looking for someone else to cling to, who'll love it unconditionally as I once have.

But we're getting sidetracked. Let's focus: narratives.

When you adopt the identity of the observer early on in life, you naturally get used to perceiving life as reality within reality within reality. What people sense as TIME that is pushing them further and forward, you grasp as SPACE that is taking you deeper and below. Experiencing life this way becomes easily an addictive habit, since it also happens to be escapism's most effective device. 

However, it seemed undeniable that whatever it was that was 'happening' in the horizontal realm of things - narratives' kingdom - could never be half as engaging as the texture of one moment's infinite layers, constantly unfolding into the present. 

The Gig

כואבת לי הבטן. היא כואבת כבר שנים. עד עכשיו כאבה בשקט לעצמה ונראה שנמאס לה. יש לי תחושה שכל זה עוד יכול להיגמר טוב. כמו בסרטים שהפסקתי לראות כי הכוכבים היום כבר צעירים ממני. אם הייתי נלחמת יותר, אולי פחות, היה יוצא משהו מכל הסיפור הזה. אז אני תקועה עם סרטי איכות. אני חושבת שאני חיה את חיי כמו חוט במחט - קדימה בסתר, אחורה בבעיטה, ופיצוי כפול על הפער; קדימה, אחורה, פיצוי. בזה נגמרת הידיעה שלי בתפירה. 

סוף סוף אני בצד השני. זה לקח רק 18 שנים לחזור ממת לחי. עכשיו אני מבינה למה כולם כל כך אימפוטנטים כשהם בסדר. 

יש לי תחושה שיום אחד אמות. נראה לי שהייתי יודעת את זה גם אם לא היו מספרים לי. זה לא מפסיק להעציב אותי אפילו לרגע אחד. פעם רופא שיניים חשב שיש לי פיגור שכלי, כי לא הבנתי אותו (הוא דיבר גרמנית) ובמקום להסביר חייכתי. חייכתי כמו מלאך שמסתכל על כמה שכל זה מוזר, או כאילו נכנסה בי רוח הרפאים של עצמי. מעמידה פנים שאני יודעת הכל. באמת יודעת. ושזה ממש לא מפריע להיות לא-מובנת. אולי אני יותר מוארת ממה שאני חושבת. (איזו אמירה פרדוקסלית. וההיפך מפרדוקסלית.) הנה הוא מרים גבה. המאמץ. פתח סוגריים

לאבא שלי כואב מאד. כשלמישהו כואב מאד הוא לא אומר ״כואב לי״; הוא אומר ״מתי?״.

אני משחזרת את הפגישה שלנו והכל מעלה עובש. אני מרגישה שאני כותבת כמו מישהו אחר. נקרא לזה הומאז׳. אני מתחילה להאמין בסוף והתחלה. הם מגבשים צורה אצלי בזמן האחרון. אולי בסוף אאמין בזמן, ואז אוציא ספר שנקרא: ״איך עשיתי זאת! ספר לחבריך״. אני מדמיינת שמראיינים אותי בטלויזיה ואני מתנהגת כמו ילדה מפגרת, עם החיוך המטופש, רק כדי להוכיח איזו נקודה. (המרדנות שלי היא שקט. וגם איזה קעקוע). כשהייתי בפאריז והכרתי שם מישהי רעה באמת, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אהפך למרירה, לא משנה כמה יהיה לי קשה. ולא הפכתי. להיפך. איזה מקור גאווה מטופש. ומי אמר שעצב זה בחירה יותר נאורה. סגור סוגריים

הביקור האחרון אצל אבא, קשה להסביר. אני מנסה לחבק אותו בכל כך הרבה דרכים אבל נשארת מסביב. ואז אני מנסה עוד פעם, קצת אח״כ. וכשזה לא עובד, אני מלטפת לו את השיער. זה דבר חדש. מלטפת ומתפעלת מהשיער הלבן היפה שלו. מנקה לו את הפה בפעם העשרת אלפים, כי זה גם קצת כמו חיבוק. אני יושבת קמוצה ומדודה ומתה להיות מישהי אחרת שמתנהגת כמו שצריך בסיטואציה כזאת. שמדברת בקול רם ונעים, שמחליטה מה קורה ומה לא קורה. אולי זה לא בדיוק זה, כי אני דווקא כן מדברת ומחליטה וכל זה, לפעמים. אבל זה הפה שלי שמנהל חיים משל עצמו, ושאר הגוף צוווח לאאאאאאאאאאאאאאאאאא מתוך שיתוק, הלם. ממש כמו עכשיו. אבל כל תינוק יודע שאין מספיק מקום בעולם לצווחה הזאת, וצריך הרבה ליטופים כדי לסכל את שחרורה.