hebrew

עוד לא סיפרתי לך על פאריז

זה אף פעם לא נראה הרגע הנכון, וחוץ מזה לפאריז לא מתאימים נרטיבים. לו הייתי יכולה, את פאריז הייתי מספרת בתמונות סטילס עם פוקוס תמוה, למשל על העקבים הדקיקים שלי שהיו נתפסים בין החריצים ברחוב קנקמפואה, או הקורנפלקס הנטוש שארח לי חברה בלילה הראשון בדירה אחת שבה היו ולא היו יותר עלילות משתוכל להכיל, או הזיתים הנעלמים והבוטנים הנמצאים, על קליפותיהם, והשכן שרק בשבילו ניגנתי בפסנתר כל לילה, בעיקר דביוסי, ושהיה תמיד מקשיב, או לפחות נמצא.

אבל זה לא זה. זה לא. לא נראה לי שאני מצליחה לעצור בשבילך - זה מצריך עצירה מלאה - ולחלץ את החיים מהזיכרון שנראה לא פחות פיקטיבי מ״נקסוס״ או ״פלקסוס״, או מה שזה לא היה שגרר אותי למקום הזה. מדים. לבשתי בפאריז מדים. מה יותר אבסורדי מזה. אבל עישנתי. עישנתי הרבה ויפה ועם קפה אלונז׳ה. 

והיה בוקר אחד, אני חושבת שזה היה 5:30 או 6:00. ברחתי מהבית של עצמי אחרי לילה שארך יומיים לפחות. האור, כמעט ולא האמנתי שזרח בסוף. ירדתי לסן ז׳רמן וחציתי את המים כאילו כלום, כאילו זו פסיעה באלנבי (ויושבי פאריז יודעים - אי אפשר לחצות גשר ללא ההשהייה המוסווית, המבט המצועף). אבל הגשר לא זכור לי מאותו הבוקר. רק זכורה לי הזוית שבה פגעה השמש בתקליטור שתלתה אישה אלמונית - שלא נראה היה שמעולם ישנה או לא הייתה אלמונית - על אחד העצים בכיכר. והיא הביטה בעצמה דרכו, מרוצה, מהופנטת, מורחת עוד שכבה של אודם. ואני וגופי עדים. 

והיה רמי (זה מלרע, אנחנו בצרפת עדיין). הוא היה פסנתרן גאון. או אולי היה פשוט גאון. אני זוכרת לילות שהוא היה מנגן שעות, והייתי משתרעת על המיטה שלו וממתינה בסבלנות שיגמור. גם בתא הקולי שלי היה מנגן. מעולם אף מילה. ואז היה סוגר את הפסנתר ומוריד לי את הבגדים. הוא נתן לי פעם קלטת, כזו ששמים בטייפ, זה בימים שעוד לא היה גאון. אני זוכרת מנגינה אחת שהייתי יכולה לזמזם לך כאן ועכשיו למרות שזה היה לפני 10 שנים ושזה היה מאולתר ומבולגן ואולי בכלל לא היה. לפעמים אני מאמינה בעמקי נשמתי שאם הייתי יכולה לשמוע את המנגינה הזאת עוד פעם אחת זה היה משנה הכל.

אף פעם לא הבנתי דברים אבודים.

גם עוד לא סיפרתי לך על שוודיה

זה היה מזמן. וזה גם לא היה חשוב. אני רק זוכרת שנורא רציתי כבר לנסוע, ואז נורא רציתי כבר לחזור. ואני גם זוכרת את הטיסה. עם איתי. ושהלב שלי דקר אותי חזק בפתאומיות בהמראה, והתביישתי לעשות ״איי״. זה כמו שהיה בבריכה, עוד יותר מזמן. הגעתי למים העמוקים והמים נכנסו לפתחים והרגשתי את עצמי טובעת. אבל המחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה שמביך לצעוק ״הצילו״. באמת, מי צועק הצילו? רק בסרטים. 

אני שונאת מים. 

כשקורה משהו נורא, זה לא נכון שפתאום נגלה לנו מה חשוב באמת. אנחנו פשוט רואים מה מטופש ומבינים שאין שום דבר אחר שאפשר להתעסק בו. פעם אחת בחיים ביליתי לילה שלם בלצעוק הצילו. זה כן קרה. אבל זו לו הייתה אני. אני התיישבתי על התקרה ובשקט רשמתי לי הערות.

הייתי חוזרת לסטוקהולם. היה בה משהו. למשל, היה בה מקום לשלושה אנשים לרוץ זה לצד זה ברחוב - לא כמו ריצה לאוטובוס. ממש ריצה, עם הידיים וההתנשפות. הרגשנו כמו בז׳יל וג׳ים, איתי יוגב ואני. חשבתי אז שמה ששידך בינינו היה בוודאי איזה סבל שנולדנו איתו, ואולי זה אפילו לא הסבל אלא כמה שרצינו לצאת ממנו. או העובדה שלא יכולנו לצאת ממנו, כי הוא היה גם כל כך יפה. יוגב פעם ניגש אליי בבסיס ושאל ״את מכירה את ׳הקלות הבלתי נסבלת של הקיום׳?״ וזהו. לחצנו ידיים ונסענו לשוודיה. זו כזאת הקלה כשלא צריך להשתמש במילים, או אולי רק חמש מילים.

The Gig

כואבת לי הבטן. היא כואבת כבר שנים. עד עכשיו כאבה בשקט לעצמה ונראה שנמאס לה. יש לי תחושה שכל זה עוד יכול להיגמר טוב. כמו בסרטים שהפסקתי לראות כי הכוכבים היום כבר צעירים ממני. אם הייתי נלחמת יותר, אולי פחות, היה יוצא משהו מכל הסיפור הזה. אז אני תקועה עם סרטי איכות. אני חושבת שאני חיה את חיי כמו חוט במחט - קדימה בסתר, אחורה בבעיטה, ופיצוי כפול על הפער; קדימה, אחורה, פיצוי. בזה נגמרת הידיעה שלי בתפירה. 

סוף סוף אני בצד השני. זה לקח רק 18 שנים לחזור ממת לחי. עכשיו אני מבינה למה כולם כל כך אימפוטנטים כשהם בסדר. 

יש לי תחושה שיום אחד אמות. נראה לי שהייתי יודעת את זה גם אם לא היו מספרים לי. זה לא מפסיק להעציב אותי אפילו לרגע אחד. פעם רופא שיניים חשב שיש לי פיגור שכלי, כי לא הבנתי אותו (הוא דיבר גרמנית) ובמקום להסביר חייכתי. חייכתי כמו מלאך שמסתכל על כמה שכל זה מוזר, או כאילו נכנסה בי רוח הרפאים של עצמי. מעמידה פנים שאני יודעת הכל. באמת יודעת. ושזה ממש לא מפריע להיות לא-מובנת. אולי אני יותר מוארת ממה שאני חושבת. (איזו אמירה פרדוקסלית. וההיפך מפרדוקסלית.) הנה הוא מרים גבה. המאמץ. פתח סוגריים

לאבא שלי כואב מאד. כשלמישהו כואב מאד הוא לא אומר ״כואב לי״; הוא אומר ״מתי?״.

אני משחזרת את הפגישה שלנו והכל מעלה עובש. אני מרגישה שאני כותבת כמו מישהו אחר. נקרא לזה הומאז׳. אני מתחילה להאמין בסוף והתחלה. הם מגבשים צורה אצלי בזמן האחרון. אולי בסוף אאמין בזמן, ואז אוציא ספר שנקרא: ״איך עשיתי זאת! ספר לחבריך״. אני מדמיינת שמראיינים אותי בטלויזיה ואני מתנהגת כמו ילדה מפגרת, עם החיוך המטופש, רק כדי להוכיח איזו נקודה. (המרדנות שלי היא שקט. וגם איזה קעקוע). כשהייתי בפאריז והכרתי שם מישהי רעה באמת, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אהפך למרירה, לא משנה כמה יהיה לי קשה. ולא הפכתי. להיפך. איזה מקור גאווה מטופש. ומי אמר שעצב זה בחירה יותר נאורה. סגור סוגריים

הביקור האחרון אצל אבא, קשה להסביר. אני מנסה לחבק אותו בכל כך הרבה דרכים אבל נשארת מסביב. ואז אני מנסה עוד פעם, קצת אח״כ. וכשזה לא עובד, אני מלטפת לו את השיער. זה דבר חדש. מלטפת ומתפעלת מהשיער הלבן היפה שלו. מנקה לו את הפה בפעם העשרת אלפים, כי זה גם קצת כמו חיבוק. אני יושבת קמוצה ומדודה ומתה להיות מישהי אחרת שמתנהגת כמו שצריך בסיטואציה כזאת. שמדברת בקול רם ונעים, שמחליטה מה קורה ומה לא קורה. אולי זה לא בדיוק זה, כי אני דווקא כן מדברת ומחליטה וכל זה, לפעמים. אבל זה הפה שלי שמנהל חיים משל עצמו, ושאר הגוף צוווח לאאאאאאאאאאאאאאאאאא מתוך שיתוק, הלם. ממש כמו עכשיו. אבל כל תינוק יודע שאין מספיק מקום בעולם לצווחה הזאת, וצריך הרבה ליטופים כדי לסכל את שחרורה.

מדרגות

 אני נכנסת למחילות התת קרקעיות, הריח המוכר של מתיקות של לכלוך מהול באוויר החם היוצא מהפתחים, והכרזות החדשות מסוידות היטב לדפנות המעברים: סוף עונה בחנויות, חבילות נופש במחיר מבצע, פסטיבל ג'אז קרב ובא... וההליכה לא נפסקת, תחושה החמצה ממנה יש להמנע. ורצים וכבר אינם חושבים על ימין ועל שמאל, זוכרים עד כמה מטעים הסימונים, עולים ויורדים, עייפים ונחושים. פנים לבנים, שקופים, גוף מתחנן למעידה קלה, להתקלות בלתי צפויה, סיבה לחיוך ביישן. וקר, ואיש איש מתכנס במעילו, יושב שפוף וקהה; ופניו החיוורים בלבד היו עשויים להעיד על הרהורים ברומו של עולם. ואולי כך זכה העם הצרפתי לשמו, להילת תרבותו - רכבות תחתיות ושמיים עצובים.

זהו שירה של העיר שלי. העיר האפורה, המסכנה, הקשה, הסובלת פצעי התבגרות וכאבי זקנה, המסרבת לחדול מלהביט לאחור, והמלח בדמעותיה, והמוות בעורקיה. ולעתים נראה כי אינה יודעת כיצד לחיות לצד יופיה, כבושה בקסמה, ואתה נושם אותה, מועד בזרועותיה, צולל אל ייאושה (או טובע).

ובקומה הרביעית אני יושבת באמצע הלילה, והרחוב מסרב לנוח. תערובת קולות וזמזום תעבורת מכוניות, ורוח קרירה חודרת ומרעידה וילון כחול, כבד ומחוספס, עייף מחורף ארוך. ואני מתגעגעת לעבר שמעולם לא היה לי. ולפעמים נדמה לי, כן נדמה לי, שהחיים האלה היו יכולים להיות שלי.

(ואני יודעת, אני יודעת, אני יודעת... היכן לבי נמצא. לא שאין ביכולתי להרגיש; אינני מסוגלת להוסיף ולהרגיש... והם תמיד מופתעים, כאילו שהחיים בקומה הרביעית מצביעים על היותי חסרת יצרים. אלוהים יודע, יש לי יצרים, והם בועטים בבטן ודופקים בראש, מכאיבים בשיניים וצובטים בריאות. איך אהבתי לשמוע את הנשימות שלי, הקצובות, כשהוא חסם לי את דרכי הנשימה. רציתי עוד, שייגע בי עוד, בגוף הזה, שייגע, ואז הוא ידע, הגוף הזה, שהוא קיים למרות הכל.)

דברים ששמרתי בבטן

הגעתי עכשיו למנזר ועל הפסנתר הייתה תמונה, ובתמונה היה פתק, ובפתק  היה כתוב: אנא התייחסו לפסנתר בעדינות ובאהבה, והייתי בטוחה שזה מיועד לי, כי לאחרונה דפקתי על הפסנתר כמו משוגעת. זה קורה לי לפעמים. אני עדיין זוכרת כמה הופתעתי כשראיתי את כתב ידה של לימור - לימור מהעבודה, זו האגרסיבית, חסרת הספקות - שהיה עדין ודקיק וקל. עד היום צרובה לי התמונה בזכרון. היה כל כך קשה להאמין שאנשים כמוה לא דופקים על פסנתרים. והם לא. זה, כמובן, לא מסובך להסביר. ידה של לימור הייתה קלה ועליזה כנוצה, כי לא היה לה משקל; את המשקל לימור העבירה אליי, אל ניר, אל אופיר, אל יעל.