beauty

Excerpt from Out-Going

Immortality, my favorite book by Milan Kundera, opens with a woman waving to her swimming instructor from across the pool. The narrator observes this in awe, as he recognizes something else, a quality to that wave of the hand, that doesn't seem to belong to this far from charming woman, but perhaps to someone he feels he knows already, even though they had never met. I read this when I was in the army. It was the first time the thought crossed my mind that maybe the qualities that I think I own and which make me ME, are in fact their own independent entities. Perhaps more so than I am. And maybe I am possessed by them rather than they being owned or used by me. In other words, this charming wave of the hand decided to go out and play in the world today, and its channel happened to be a particular woman. Tomorrow, she might try to replicate that moment, but this gorgeous presence will have moved on by then, finding other vessels through which to celebrate its autonomous beauty.

מדרגות

 אני נכנסת למחילות התת קרקעיות, הריח המוכר של מתיקות של לכלוך מהול באוויר החם היוצא מהפתחים, והכרזות החדשות מסוידות היטב לדפנות המעברים: סוף עונה בחנויות, חבילות נופש במחיר מבצע, פסטיבל ג'אז קרב ובא... וההליכה לא נפסקת, תחושה החמצה ממנה יש להמנע. ורצים וכבר אינם חושבים על ימין ועל שמאל, זוכרים עד כמה מטעים הסימונים, עולים ויורדים, עייפים ונחושים. פנים לבנים, שקופים, גוף מתחנן למעידה קלה, להתקלות בלתי צפויה, סיבה לחיוך ביישן. וקר, ואיש איש מתכנס במעילו, יושב שפוף וקהה; ופניו החיוורים בלבד היו עשויים להעיד על הרהורים ברומו של עולם. ואולי כך זכה העם הצרפתי לשמו, להילת תרבותו - רכבות תחתיות ושמיים עצובים.

זהו שירה של העיר שלי. העיר האפורה, המסכנה, הקשה, הסובלת פצעי התבגרות וכאבי זקנה, המסרבת לחדול מלהביט לאחור, והמלח בדמעותיה, והמוות בעורקיה. ולעתים נראה כי אינה יודעת כיצד לחיות לצד יופיה, כבושה בקסמה, ואתה נושם אותה, מועד בזרועותיה, צולל אל ייאושה (או טובע).

ובקומה הרביעית אני יושבת באמצע הלילה, והרחוב מסרב לנוח. תערובת קולות וזמזום תעבורת מכוניות, ורוח קרירה חודרת ומרעידה וילון כחול, כבד ומחוספס, עייף מחורף ארוך. ואני מתגעגעת לעבר שמעולם לא היה לי. ולפעמים נדמה לי, כן נדמה לי, שהחיים האלה היו יכולים להיות שלי.

(ואני יודעת, אני יודעת, אני יודעת... היכן לבי נמצא. לא שאין ביכולתי להרגיש; אינני מסוגלת להוסיף ולהרגיש... והם תמיד מופתעים, כאילו שהחיים בקומה הרביעית מצביעים על היותי חסרת יצרים. אלוהים יודע, יש לי יצרים, והם בועטים בבטן ודופקים בראש, מכאיבים בשיניים וצובטים בריאות. איך אהבתי לשמוע את הנשימות שלי, הקצובות, כשהוא חסם לי את דרכי הנשימה. רציתי עוד, שייגע בי עוד, בגוף הזה, שייגע, ואז הוא ידע, הגוף הזה, שהוא קיים למרות הכל.)