Conversations we need to have before we die

4. I’m sorry to tell you this but I browsed through your things, your wallet, your drawers… 


What do you think about that? 

What were you looking for? 



The more I find the blurrier you become. 

You think there must be something there because there is so little there. 

I found a poem. I guess about one of your last Chess games.  You sacrificed a bishop and a knight and you killed that king. 

If you say so. 

It could also be that it was your king that got killed. You shifted to 3rd person when the killing started. But the giddiness in your writing… I think you won. 

I think I don’t care. 

You really don’t. I get it.  
I miss something so lost. I don’t even know where to aim to capture this longing. 
I miss  

Don’t cry 

Life is 

Hey, that’s why we play games 

You begged me not to leave you alone today and I did. I wanted to go home and wash my face and eat and write an email but I made some kind of excuse. 

I wouldn’t do better 

You didn’t do better. And yet.  

Don’t cry. I will forget this by tomorrow. 

5. I truly think you’re not a good person.  


Yes. I think you are a narcissist and mean and easily triggered. 

Is that the closure you wanted? Telling me this? 

Your worst personality traits are responsible for your best performances.  

Like what? 

You were shameless, you had no humility, you were all over the place, didn’t seek approval or feedback but you were somehow exceptionally attuned to the moment.  

In bed. Music is harder to fool. 

You loved me because of my absence. I didn’t ask for anything. Didn’t want anything. Didn’t have moods. Only that one mood. That sadness that goes with everything. 


Then why did you love me? Name one legitimate reason? 

Because you loved the 2nd movement of the Ravel concerto.  



You dragged me to a CD store and you made me buy the Koln Concert. You decided to fall in love with me and then you filled in the blanks. 

Did you not love the Koln Concert? 

You made music sound differently. It was colored by your presence. I don’t even know how the Koln concert sounds without your memory attached.

Life used to be simpler. 

The way you were then. Fucking arrogant but still raw, still soft. Hungry. Life will never be like this anymore. This thought crushes me. I can’t… 

You know what they say… Don’t go looking in space for that which is lost in time. 

I’m not looking. Just mourning. It feels like life is closing on me. Pension. Freezing eggs. Dementia. Rejection. I’m so deeply disappointed with myself and I can’t start over. I run so fast to catch up but I can’t. I’m tired. Weightless. I don’t have the personality it takes. You do. You’re an asshole. 

You have a lot to say. 

Life has become stale. Conversations are stale. We’ve either ‘figured it out’ or quit the game. We have health issues. 

Wow, I caught you on a good day. 

You are a star. 


I’m not jealous.  

1. It’s too dark. Your nails. 

I know. What else. 

I’m not sure. But this. This… is very clear. 

Thank you.


You know that feeling when you’re just trying to write something uncensored, and someone is looking at your screen? 

No, I don’t think they’d be that interested in what I do. 

You’re wrong. People are always interested in. Scratch that, 

We’re not deleting today I see. 

We’re not. Perhaps we’re not even punctuating today the whole deal with periods and commas is 

Stream of… 


Alright so no thinking in syntax but in intonation and melody in inclination shapes and beats  

Or maybe just write minus that punctuation. 

You just hit delete. 

That’s ok no one’s perfect 

Would you tell me something? 

I’ll tell you many things 

Do you love me 

Is that all that matters in the world? Do we always have to talk about looooove 

Well do you? 

I did and once I do I can’t go back so I guess I do 

Do you miss me 

I do. I miss life when you happened to be around. Is that the same? 

I don’t think so 

I miss the abstractness of that time. If Miro painted a picture of that time there wouldn’t be me and you and the stuff of life around us but you would be one filter and I would be another filter. Juxtaposed and we would exist in every anchor like the half circle and that red dot and that line and the other line. That day I stood in front of that painting… I’ve never left. 

So you don’t. You pitied me. 

When you first told me that you loved me I could smell the inevitability of it, as if containing it was bruising you. I felt your love on my skin in the air in the sheets your heart was so open the most open I’d ever seen a heart before.  

Do you remember that bath we took together? 

You wanted me to. You challenged me 

I did. 

And I did. 

You did. 

I remember you liked it 

I was easy to please. You liked it rough too 

Such a cliché of a thing to assume.  

When do you have to head back? 

After I get what I want. 

Isn’t this it 

No this isn’t quite what I imagined this is too dynamic, two-sided conversational comfortable 

Ok I’ll be as quiet as a mouse I will answer your questions and won’t ask for more. 

That night when I didn’t answer the door 

I remember. Sorry 

What were you thinking? Why didn’t you believe I wasn’t home? 

I went to the other side of the building and watched you standing frozen by the kitchen in your thick red pajamas. I couldn’t see your face but I could feel you vibrate you were trying not to move you wanted me to go you didn’t want to answer that door that’s what I was thinking. 

So why that act of trying to rescue me 

You needed company 

But obviously I didn’t 

Didn’t want company.  
I felt this penetrating pain from that other side of the building. You needed to be rescued and I didn’t know how to 


Are you satisfied? 

You always satisfy. You never play. That’s why I fell in love with you. 

I have a little boy. I’m married. 

I know that you don’t have to say that like that I knew that 

Ok so 

This is an experiment this is to clear.. to clean.. to cleanse in fact 

Is it a PhD? 

What? No of course not you know it’s not 

Is it a  

Stop it’s a conversation that just needed to end. Ending the conversation. 

I am not sorry. 

Good for you that is very good 


2. You said I did something really well and I felt good about it 

I remember that, it was that play 

That play 


We ended the session and hugged goodbye 


And that hug lasted for two hundred years. Time expanded I still don’t know if time expanded for you too or if it was only three seconds that in my head turned into  

I know what you mean 


That’s what you wanted to hear from me? Was that the problem? 

I didn’t say there was a problem, there was certainly no problem it was one of the best days of my life. Until it turned into the last day I saw you. 


On purpose please don’t tell me that wasn’t on purpose. 

It got dangerous. 

You think?

You don’t think? 

I never looked at you in that way.

Did you think I was special? 

I thought you were a complicated person with complicated thoughts. All an advantage. 

You always say that but it doesn’t mean much to me 

I’m sorry to hear that. That’s your edge. That’s the only real edge you’ll ever have. 

Thanks. You don’t have to be so rough 

I thought you liked rough 

Excuse me? Were you listening in on the other conversation? 

What else? 



3. I lied. 

It took me so long to realize this but I did. 

It made you happy?

Of course but I wanted to know where the lie ended and your new life began –


Congrats by the way

Goes to show 

Yup yup that’s how. Yeah we never know. 

We really don’t. 


You said congrats. 

Are there other words? 

No no that’s the only word. 

Thank god. 

Do you still? When you

You’ve so not earned that question 

I think you do 

I do of course yes although sometimes she pops up in the middle, and that’s fucking- I mean that makes fucking fucking impossible. 

Excerpt from Out-Going

Immortality, my favorite book by Milan Kundera, opens with a woman waving to her swimming instructor from across the pool. The narrator observes this in awe, as he recognizes something else, a quality to that wave of the hand, that doesn't seem to belong to this far from charming woman, but perhaps to someone he feels he knows already, even though they had never met. I read this when I was in the army. It was the first time the thought crossed my mind that maybe the qualities that I think I own and which make me ME, are in fact their own independent entities. Perhaps more so than I am. And maybe I am possessed by them rather than they being owned or used by me. In other words, this charming wave of the hand decided to go out and play in the world today, and its channel happened to be a particular woman. Tomorrow, she might try to replicate that moment, but this gorgeous presence will have moved on by then, finding other vessels through which to celebrate its autonomous beauty.

I don't want to tell you a story

I have a problem with narratives. I don't believe in them. Don't find them interesting. To be perfectly honest, it's not that I haven't tried. But you just can't survive in this world without occasionally disguising your weaknesses as convictions. So there it is. I can't tell a story to save my life. It's true. You'll see. 

Not only that, but there's a little bit of contempt rising up in me whenever I observe a storyteller in the act. As I watch them speak, I can almost see them transform into a little spoiled brat with an oversized lollipop, running around with glazed eyes, contaminating the room with their careless stickiness. 

Maybe I should do poetry. People might be more forgiving about not understanding what the hell I'm trying to say when the understanding part is not officially required. Or maybe one day I'll just miraculously cease cherishing my narraphobia so dearly, and it'll naturally evaporate, looking for someone else to cling to, who'll love it unconditionally as I once have.

But we're getting sidetracked. Let's focus: narratives.

When you adopt the identity of the observer early on in life, you naturally get used to perceiving life as reality within reality within reality. What people sense as TIME that is pushing them further and forward, you grasp as SPACE that is taking you deeper and below. Experiencing life this way becomes easily an addictive habit, since it also happens to be escapism's most effective device. 

However, it seemed undeniable that whatever it was that was 'happening' in the horizontal realm of things - narratives' kingdom - could never be half as engaging as the texture of one moment's infinite layers, constantly unfolding into the present. 


(When I said goodbye to my father before leaving Israel a week ago, he left me with two things: "My oatmeal is cold" and "Stop being a philosopher". It made me laugh... imagining a tiny philosopher sitting inside a microwave, gazing patiently through the glass door.)

I'll try to describe the book -- Well, maybe I'll backtrack to our first correspondences. No, actually, let me go further back to film school in Paris. Seems like a million years ago. It was the year I discovered the wonders of editing and the Soviet Montage Cinema.

Have you heard of the Kuleshov effect? A Russian filmmaker made an experiment using an image of a man that he alternated with various shots of different objects. The audience was convinced that the man’s facial expression changed dramatically following every image he was supposedly looking at. Only it didn't at all. Kuleshov used the same image every time, yet the man seemed deeply and differently moved by each thing he "saw". 

So where does the value, the quality of the image lie? The frame has its defined features and limitations. However, its hidden essence or potential can only be revealed, or rather created, through its interaction with other frames, and within the context of the entire sequence or film or life it is part of.

I wonder, maybe that's why we need to go on this ride called life. Some discoveries you just can't make without getting a little… involved.

That’s how I’ve been thinking about our correspondence. I was thrilled when you first replied to my letter. As time and additional letters went by, there was something about my replies that took me by surprise – a foreign yet familiar quality that I wasn’t able to define or point to. As if - as in the experiment - the juxtaposition of our “frames” at that time in our lives created a third element, an effect only our particular match could inspire, and it changed the nature of what each of us brought to the table. 

The next step was, inevitably, going over my email account’s outgoing folder from the past decade or so to study this more thoroughly. I wanted to examine how one side of the conversation – fed by the encounter with a hidden other side - can carry an encoding of a story that is bigger than itself. 

עוד לא סיפרתי לך על פאריז

זה אף פעם לא נראה הרגע הנכון, וחוץ מזה לפאריז לא מתאימים נרטיבים. לו הייתי יכולה, את פאריז הייתי מספרת בתמונות סטילס עם פוקוס תמוה, למשל על העקבים הדקיקים שלי שהיו נתפסים בין החריצים ברחוב קנקמפואה, או הקורנפלקס הנטוש שארח לי חברה בלילה הראשון בדירה אחת שבה היו ולא היו יותר עלילות משתוכל להכיל, או הזיתים הנעלמים והבוטנים הנמצאים, על קליפותיהם, והשכן שרק בשבילו ניגנתי בפסנתר כל לילה, בעיקר דביוסי, ושהיה תמיד מקשיב, או לפחות נמצא.

אבל זה לא זה. זה לא. לא נראה לי שאני מצליחה לעצור בשבילך - זה מצריך עצירה מלאה - ולחלץ את החיים מהזיכרון שנראה לא פחות פיקטיבי מ״נקסוס״ או ״פלקסוס״, או מה שזה לא היה שגרר אותי למקום הזה. מדים. לבשתי בפאריז מדים. מה יותר אבסורדי מזה. אבל עישנתי. עישנתי הרבה ויפה ועם קפה אלונז׳ה. 

והיה בוקר אחד, אני חושבת שזה היה 5:30 או 6:00. ברחתי מהבית של עצמי אחרי לילה שארך יומיים לפחות. האור, כמעט ולא האמנתי שזרח בסוף. ירדתי לסן ז׳רמן וחציתי את המים כאילו כלום, כאילו זו פסיעה באלנבי (ויושבי פאריז יודעים - אי אפשר לחצות גשר ללא ההשהייה המוסווית, המבט המצועף). אבל הגשר לא זכור לי מאותו הבוקר. רק זכורה לי הזוית שבה פגעה השמש בתקליטור שתלתה אישה אלמונית - שלא נראה היה שמעולם ישנה או לא הייתה אלמונית - על אחד העצים בכיכר. והיא הביטה בעצמה דרכו, מרוצה, מהופנטת, מורחת עוד שכבה של אודם. ואני וגופי עדים. 

והיה רמי (זה מלרע, אנחנו בצרפת עדיין). הוא היה פסנתרן גאון. או אולי היה פשוט גאון. אני זוכרת לילות שהוא היה מנגן שעות, והייתי משתרעת על המיטה שלו וממתינה בסבלנות שיגמור. גם בתא הקולי שלי היה מנגן. מעולם אף מילה. ואז היה סוגר את הפסנתר ומוריד לי את הבגדים. הוא נתן לי פעם קלטת, כזו ששמים בטייפ, זה בימים שעוד לא היה גאון. אני זוכרת מנגינה אחת שהייתי יכולה לזמזם לך כאן ועכשיו למרות שזה היה לפני 10 שנים ושזה היה מאולתר ומבולגן ואולי בכלל לא היה. לפעמים אני מאמינה בעמקי נשמתי שאם הייתי יכולה לשמוע את המנגינה הזאת עוד פעם אחת זה היה משנה הכל.

אף פעם לא הבנתי דברים אבודים.

גם עוד לא סיפרתי לך על שוודיה

זה היה מזמן. וזה גם לא היה חשוב. אני רק זוכרת שנורא רציתי כבר לנסוע, ואז נורא רציתי כבר לחזור. ואני גם זוכרת את הטיסה. עם איתי. ושהלב שלי דקר אותי חזק בפתאומיות בהמראה, והתביישתי לעשות ״איי״. זה כמו שהיה בבריכה, עוד יותר מזמן. הגעתי למים העמוקים והמים נכנסו לפתחים והרגשתי את עצמי טובעת. אבל המחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה שמביך לצעוק ״הצילו״. באמת, מי צועק הצילו? רק בסרטים. 

אני שונאת מים. 

כשקורה משהו נורא, זה לא נכון שפתאום נגלה לנו מה חשוב באמת. אנחנו פשוט רואים מה מטופש ומבינים שאין שום דבר אחר שאפשר להתעסק בו. פעם אחת בחיים ביליתי לילה שלם בלצעוק הצילו. זה כן קרה. אבל זו לו הייתה אני. אני התיישבתי על התקרה ובשקט רשמתי לי הערות.

הייתי חוזרת לסטוקהולם. היה בה משהו. למשל, היה בה מקום לשלושה אנשים לרוץ זה לצד זה ברחוב - לא כמו ריצה לאוטובוס. ממש ריצה, עם הידיים וההתנשפות. הרגשנו כמו בז׳יל וג׳ים, איתי יוגב ואני. חשבתי אז שמה ששידך בינינו היה בוודאי איזה סבל שנולדנו איתו, ואולי זה אפילו לא הסבל אלא כמה שרצינו לצאת ממנו. או העובדה שלא יכולנו לצאת ממנו, כי הוא היה גם כל כך יפה. יוגב פעם ניגש אליי בבסיס ושאל ״את מכירה את ׳הקלות הבלתי נסבלת של הקיום׳?״ וזהו. לחצנו ידיים ונסענו לשוודיה. זו כזאת הקלה כשלא צריך להשתמש במילים, או אולי רק חמש מילים.

The Gig

כואבת לי הבטן. היא כואבת כבר שנים. עד עכשיו כאבה בשקט לעצמה ונראה שנמאס לה. יש לי תחושה שכל זה עוד יכול להיגמר טוב. כמו בסרטים שהפסקתי לראות כי הכוכבים היום כבר צעירים ממני. אם הייתי נלחמת יותר, אולי פחות, היה יוצא משהו מכל הסיפור הזה. אז אני תקועה עם סרטי איכות. אני חושבת שאני חיה את חיי כמו חוט במחט - קדימה בסתר, אחורה בבעיטה, ופיצוי כפול על הפער; קדימה, אחורה, פיצוי. בזה נגמרת הידיעה שלי בתפירה. 

סוף סוף אני בצד השני. זה לקח רק 18 שנים לחזור ממת לחי. עכשיו אני מבינה למה כולם כל כך אימפוטנטים כשהם בסדר. 

יש לי תחושה שיום אחד אמות. נראה לי שהייתי יודעת את זה גם אם לא היו מספרים לי. זה לא מפסיק להעציב אותי אפילו לרגע אחד. פעם רופא שיניים חשב שיש לי פיגור שכלי, כי לא הבנתי אותו (הוא דיבר גרמנית) ובמקום להסביר חייכתי. חייכתי כמו מלאך שמסתכל על כמה שכל זה מוזר, או כאילו נכנסה בי רוח הרפאים של עצמי. מעמידה פנים שאני יודעת הכל. באמת יודעת. ושזה ממש לא מפריע להיות לא-מובנת. אולי אני יותר מוארת ממה שאני חושבת. (איזו אמירה פרדוקסלית. וההיפך מפרדוקסלית.) הנה הוא מרים גבה. המאמץ. פתח סוגריים

לאבא שלי כואב מאד. כשלמישהו כואב מאד הוא לא אומר ״כואב לי״; הוא אומר ״מתי?״.

אני משחזרת את הפגישה שלנו והכל מעלה עובש. אני מרגישה שאני כותבת כמו מישהו אחר. נקרא לזה הומאז׳. אני מתחילה להאמין בסוף והתחלה. הם מגבשים צורה אצלי בזמן האחרון. אולי בסוף אאמין בזמן, ואז אוציא ספר שנקרא: ״איך עשיתי זאת! ספר לחבריך״. אני מדמיינת שמראיינים אותי בטלויזיה ואני מתנהגת כמו ילדה מפגרת, עם החיוך המטופש, רק כדי להוכיח איזו נקודה. (המרדנות שלי היא שקט. וגם איזה קעקוע). כשהייתי בפאריז והכרתי שם מישהי רעה באמת, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אהפך למרירה, לא משנה כמה יהיה לי קשה. ולא הפכתי. להיפך. איזה מקור גאווה מטופש. ומי אמר שעצב זה בחירה יותר נאורה. סגור סוגריים

הביקור האחרון אצל אבא, קשה להסביר. אני מנסה לחבק אותו בכל כך הרבה דרכים אבל נשארת מסביב. ואז אני מנסה עוד פעם, קצת אח״כ. וכשזה לא עובד, אני מלטפת לו את השיער. זה דבר חדש. מלטפת ומתפעלת מהשיער הלבן היפה שלו. מנקה לו את הפה בפעם העשרת אלפים, כי זה גם קצת כמו חיבוק. אני יושבת קמוצה ומדודה ומתה להיות מישהי אחרת שמתנהגת כמו שצריך בסיטואציה כזאת. שמדברת בקול רם ונעים, שמחליטה מה קורה ומה לא קורה. אולי זה לא בדיוק זה, כי אני דווקא כן מדברת ומחליטה וכל זה, לפעמים. אבל זה הפה שלי שמנהל חיים משל עצמו, ושאר הגוף צוווח לאאאאאאאאאאאאאאאאאא מתוך שיתוק, הלם. ממש כמו עכשיו. אבל כל תינוק יודע שאין מספיק מקום בעולם לצווחה הזאת, וצריך הרבה ליטופים כדי לסכל את שחרורה.

I've been taking pictures

And reading. The book, it says “Read this as if you’re not the passive participator in this exchange. Read this as if you’re going to teach it, to explain something about it to someone else who can benefit from it. Can you feel how it changes your experience? how receiving becomes a proactive state?”

The camera, it’s a phone camera, but a very good one. I enjoy playing around with it much more than expected. I've always thought becoming used to this habit might damage the purity of precious moments, pulling me into commenting on and documenting my life instead of living it, in it.

It’s probably true, as things tend to be when they are also wrong. But today, when I was making my way through the alleys of Oaxaca, holding my little embarrassing tourist device, I realized that something transformed in a meaningful way. I became more alert, adventurous, open. Even humbled. Not as self involved.

The possibility of sharing a story, of forwarding a fraction of life to someone who wasn’t there didn’t seem as artificial anymore, as it didn’t only change the experience of living the story; it had the power to change the story itself.


 אני נכנסת למחילות התת קרקעיות, הריח המוכר של מתיקות של לכלוך מהול באוויר החם היוצא מהפתחים, והכרזות החדשות מסוידות היטב לדפנות המעברים: סוף עונה בחנויות, חבילות נופש במחיר מבצע, פסטיבל ג'אז קרב ובא... וההליכה לא נפסקת, תחושה החמצה ממנה יש להמנע. ורצים וכבר אינם חושבים על ימין ועל שמאל, זוכרים עד כמה מטעים הסימונים, עולים ויורדים, עייפים ונחושים. פנים לבנים, שקופים, גוף מתחנן למעידה קלה, להתקלות בלתי צפויה, סיבה לחיוך ביישן. וקר, ואיש איש מתכנס במעילו, יושב שפוף וקהה; ופניו החיוורים בלבד היו עשויים להעיד על הרהורים ברומו של עולם. ואולי כך זכה העם הצרפתי לשמו, להילת תרבותו - רכבות תחתיות ושמיים עצובים.

זהו שירה של העיר שלי. העיר האפורה, המסכנה, הקשה, הסובלת פצעי התבגרות וכאבי זקנה, המסרבת לחדול מלהביט לאחור, והמלח בדמעותיה, והמוות בעורקיה. ולעתים נראה כי אינה יודעת כיצד לחיות לצד יופיה, כבושה בקסמה, ואתה נושם אותה, מועד בזרועותיה, צולל אל ייאושה (או טובע).

ובקומה הרביעית אני יושבת באמצע הלילה, והרחוב מסרב לנוח. תערובת קולות וזמזום תעבורת מכוניות, ורוח קרירה חודרת ומרעידה וילון כחול, כבד ומחוספס, עייף מחורף ארוך. ואני מתגעגעת לעבר שמעולם לא היה לי. ולפעמים נדמה לי, כן נדמה לי, שהחיים האלה היו יכולים להיות שלי.

(ואני יודעת, אני יודעת, אני יודעת... היכן לבי נמצא. לא שאין ביכולתי להרגיש; אינני מסוגלת להוסיף ולהרגיש... והם תמיד מופתעים, כאילו שהחיים בקומה הרביעית מצביעים על היותי חסרת יצרים. אלוהים יודע, יש לי יצרים, והם בועטים בבטן ודופקים בראש, מכאיבים בשיניים וצובטים בריאות. איך אהבתי לשמוע את הנשימות שלי, הקצובות, כשהוא חסם לי את דרכי הנשימה. רציתי עוד, שייגע בי עוד, בגוף הזה, שייגע, ואז הוא ידע, הגוף הזה, שהוא קיים למרות הכל.)

דברים ששמרתי בבטן

הגעתי עכשיו למנזר ועל הפסנתר הייתה תמונה, ובתמונה היה פתק, ובפתק  היה כתוב: אנא התייחסו לפסנתר בעדינות ובאהבה, והייתי בטוחה שזה מיועד לי, כי לאחרונה דפקתי על הפסנתר כמו משוגעת. זה קורה לי לפעמים. אני עדיין זוכרת כמה הופתעתי כשראיתי את כתב ידה של לימור - לימור מהעבודה, זו האגרסיבית, חסרת הספקות - שהיה עדין ודקיק וקל. עד היום צרובה לי התמונה בזכרון. היה כל כך קשה להאמין שאנשים כמוה לא דופקים על פסנתרים. והם לא. זה, כמובן, לא מסובך להסביר. ידה של לימור הייתה קלה ועליזה כנוצה, כי לא היה לה משקל; את המשקל לימור העבירה אליי, אל ניר, אל אופיר, אל יעל.